בשעות הבוקר המוקדמות של ה-14 במרץ 1966 ראו סגני השריף של מחוז וושטנהו (washtenaw) במדינת מישיגן (כ-80 ק"מ מערבית לדטרויט), אורות מוזרים בשמיים נעים במהירות פנטסטית. האורות זוהו גם ע"י שוטרים במדינת אוהיו (כ-60 ק"מ דרומה) וע"י משקיפים בבסיס חיל האוויר סלפרידג' (כ-80 ק"מ מזרחה).
כמה ימים לאחר מכן חזרו האורות ונצפו בשעות הבוקר המוקדמות ע"י סגני שריף במקומות שונים ברחבי המחוז. אחד מהם סיפר שראה משהו משייט באוויר שנראה כמו צעצוע של ילד בצבעי אדום, ירוק וצהוב. "זה היה פנטסטי, כמו משהו ממדע בדיוני. לא היית יכול להאמין לזה, אלא אם עמדת שם וראית את זה".
בשעות הערב של ה-20 במרץ 1966 ראו מספר אנשים מהעיר דקסטר (כ-7 ק"מ צפונית מערבית למחוז וושטנהו) עב"ם בהיר ונוצץ מעל ראשיהם. העב"ם שלא היה בעל מאפיינים של מטוס, נחת באיזור הביצות ליד חוות מאנור (mannor). פרנק מאנור ובנו רונלד (אז בן 18) רצו למקום הנחיתה וראו את העב"ם. "העב"ם היה בצורת כדור אליפטי עם אור כחול-ירוק בצידו הימני ואור לבן בצידו השמאלי. לא ראיתי שום אשנבים או פתחים. גוף העב"ם נראה כמו סלע אלמוגים צהבהב ונראה כאילו היו בו חורים. לא יכולנו לראות אותו ברור, כיוון שהיה מוקף בגלי חום, כמו שרואים סביב גופים במדבר. האור הלבן הפך לאדום עז כאשר התקרבנו אליו".
לאחר זמן מה שמעו פרנק ובנו שריקה דומה לרעש של כדור רובה שניתז מחפץ ואז התרומם העב"ם, עבר ממש מעליהם ונעלם.
דקות לאחר מכן, ראה שוטר סיור ממשטרת דקסטר עב"ם בגובה של כ-300 מטר מעל הניידת שלו. לעב"ם היו אורות אדומים-לבנים שהשתנו מדי פעם לכחלחלים. לאחר זמן קצר הצטרפו לעב"ם 3 עב"מים נוספים וכולם עפו ביחד ונעלמו.
זמן קצר לאחר מכן ראו 2 סגני שריף עב"ם מואר באיזור. אחד מהם, סטלי מקפאדן, סיפר מאוחר יותר כי העב"ם היה בגודל של בית קטן, היו לו אורות אדומים ירוקים והתנועות שלו לא היו דומות לשום כלי טיס.
למחרת, ראו יותר מ-80 סטודנטיות ממכללת הילסדייל (כ-100 ק"מ דרומית מערבית למחוז וושטנהו) אורות מוזרים בשמיים. הסטודנטיות קראו למנהל ההגנה האזרחית בהילסדייל שהתבונן עם משקפת על האורת וראה במשך יותר משעה עב"ם עם אורות כתומים, אדומים ולבנים שריחף מעל הביצות כ-300 מטר מהקמפוס.
האירועים באיזור התפשטו במהירות ופרויקט ספר כחול של חיל האוויר שלח את ד"ר ג'יי אלן הייניק לחקור את הנושא. ד"ר הייניק הגיע לאיזור ב-23 במרץ ומצא שהמצב היה של "כמעט היסטריה" וקרקס תקשורתי שכלל המוני קוראים, סקרנים ותימהוניים. תחת לחץ של חיל האוויר להפיק תוצאות מהירות, קיים ד"ר הייניק מסיבת עיתונאים יומיים-שלושה לאחר מכן, בה השתתפו יותר מ-60 כתבים. ד"ר הייניק הציע מספר הסברים פרוזאיים, כמו תצפיות שגויות בירח ובכוכבים ובמקרה של התצפיות בביצות ליד דקסטר והילסדייל העלה את המונח "גז ביצות" (תהליך טבעי שנוצר מפליטת גזים מצמחיה רקובה בביצות).
המהומה שנוצרה הייתה מיידית. "חיל האוויר מעליב את הציבור עם תיאוריית גז הביצות" הכריז אחד העיתונים. השריף של מחוז וושטנהו דאז, דאגלס הארווי אמר "ביליתי זמן לא מועט בתרגילים צבאיים בביצות של לואיזיאנה במהלך מלחמת העולם השנייה וראיתי גז ביצות לרוב. זה לא היה זה (!!)".
בתחילת אפריל 1966 שלל תצפיות העב"מים במישיגן הגיע לקיצו באותה פתאומיות שהחל והעניין בפרשה דעך. אבל המונח "גז ביצות" הפך מאז לחלק קבוע בניסיונות ההסבר המגוחכים של הרשויות לתצפיות עב"ם.
הארי ווילנוס היה מורה באיזור באותה תקופה. במשך למעלה מ-50 שנה הוא חיפש תשובות לשאלה מה באמת קרה בדקסטר בחודש מרץ.
במהלך אותן השנים, שוחח ווילנוס עם רבים מהעדים שהיו מעורבים באירוע. שום דבר ששמע או ראה לא שיכנע אותו שהגרסה הרשמית של חיל האוויר נכונה.
"למדתי את זה" אמר ווילנוס. "אני משוכנע שכדור הארץ תחת צפייה".
ווילנוס גם תיאר סדרה מוזרה של אירועים שקשורים לד"ר הייניק. אחר צוהריים אחד בילה ד"ר הייניק מספר שעות בחיפוש אחר ראיות בביצות דקסטר והיה מלווה ע"י השריף דאגלס הארווי. בנסיעה חזרה מהביצה, ד"ר הייניק אמר לשריף שעדיין אין לו הסבר לתצפיות, אחר מאוחר יותר במשרד השריף קיבל ד"ר הייניק שיחת טלפון מוושינגטון D.C.
ד"ר הייניק יצא מהמשרד, דיבר בטלפון וחזר כמה דקות לאחר מכן.
שריף הארווי תיאר אותו כמי שנראה קצת מזועזע. הוא הוריד את הראש ומלמל "גז ביצות, גז ביצות…זה היה גז ביצות". אני לא חושב שד"ר הייניק ידע בכלל מה זה גז ביצות.
גם שריף הארווי אמר יותר מ-30 שנה לאחר מכן בראיון לתקשורת "רגע אחד הוא אומר לי שאין לו מושג מה זה, ואז מבצע שיחת טלפון אחת ונותן הצהרה שזה גז ביצות. מוזר מאוד".
