אי הפסחא הוא אי בדרום מזרח האוקיאנוס השקט. נקודת הישוב הקרובה אליו ביותר היא האי פיטקרן
(השייך ליבשת אוקיאניה ורוב תושביו הם צאצאי המורדים מהספינה באונטי) במרחק 2,100 ק"מ וצ'ילה
בדרום אמריקה הנמצאת במרחק של כ-3,700 ק"מ.
השם אי הפסחא ניתן לאי ע"י האירופאי הראשון שביקר בו, מגלה הארצות ההולנדי, יאקוב רוחבן,
נוי (Rapa Nui) שפירושו רפה הגדול וזה גם השם שבו מכנה האוכלוסייה המקומית את עצמה ואת הניב
של השפה הפולינזית שאותה היא דוברת.
התושבים הפולינזים שהתיישבו באי כנראה בין השנים 800 ו-1,200 לספירה יצרו תרבות משגשגת כפי
שמעידים הפסלים, הפטרוגליפים, ממצאים ארכיאולוגיים אחרים והכתב הייחודי המכונה "רונגו רונגו".
כשהאירופאים הראשונים הגיעו לאי בשנת 1722, התגוררו בו בין 2,000 ל-3,000 תושבים, אך מחלות
שהביאו המלחים האירופאים ופשיטות של סוחרי עבדים מפרו באמצע המאה ה-19, הקטינו את
אוכלוסיית האי ל-111 תושבים בלבד בשנת 1877. כיום האי הוא טריטוריה במעמד מיוחד של צ'ילה
ובשנת 2017 נמנו בו קרוב ל-8,000 איש, כמחציתם ממוצא פולינזי.
הדבר המדהים ביותר באי הוא כמובן פסלי המואי (-(Moaiפסלי אבן של דמויות אדם שבמרבית
המקרים הם מונוליתים (חצובים מסלע בודד) ולחלקם "כובע" המכונה פוקאו (Pukau). קרוב ל-
800 פסלים נחצבו (רובם עשויים מטוף שמקורו בהר הגעש הכבוי באי), מתוכם 288 הובלו בהצלחה
והועמדו על הבמות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה
וקרוב ל-400 פסלים נמצאים עדיין במחצבה בשלבים שונים של גימור.
הפסלים הם במידות שונות- הפסל הגדול ביותר נמצא עדיין במחצבה ואילו הושלם היה גובהו 21 מטר
ומשקלו כ-270 טון (!). הפסל הגדול ביותר שהועמד הוא בגובה של כ-10 מטר ומשקלו כ-80 טון.
על אף שנוטים לתאר את הפסלים רק כ"ראשים" הרי שלמרביתם יש כתפיים, זרועות וגוף שבמשך
השנים כוסו בעפר.
מאז שהתגלה האי ע"י האירופאים, הוא עורר את סקרנותם של החוקרים בשל סוגיות קשות להסבר-
בשנת 2019 התפרסם מחקר של צוות חוקרים שבדק את המיקומים שנבחרו להקמת במות האבן (האהו) ולפיו הגורם שקבע את בחירת האתרים היה הקירבה למקור של מים מתוקים. מכאן הסיקו החוקרים שהאהו הוקמו במטרה לקבוע שליטה טריטוריאלית על המשאב היקר והנדיר יחסית באי.
אולם חוקרים רבים כ-תור היירדאל הנורווגי, שעבדו באי במשך שנים רבות, לא הצליחו להשיב תשובות מספקות לשאר השאלות ותעלומת אי הפסחא עומדת בעינה.
אריך פון דניקן השתמש בספרו מרכבות האלים בפסלים המוזרים לביסוס התיאוריה שלו וטען שלא ייתכן שנעשו בידי בני אדם. הוא אף הוסיף שהגילופים האמנותיים בסלע (הפטרוגליפים) המפוזרים באי, נעשו באמצעות לייזר שבוודאי לא היה בשימוש של הילידים.
אגב, לפי האמונה המקומית, הפסלים ריחפו באוויר מהמחצבה והוצבו במקומם ע"י האלים שהשתמשו בכוחות מסתוריים.
בשנת 1991 גילה חוטב עצים פתח למערה באיזור קואנג בין שבמזרח וייטנאם (על חוף ים סין הדרומי
וכ-450 ק"מ דרומית להאנוי, בירת וייטנאם המאוחדת). הגישה למערה הייתה כל כך מסובכת ומסוכנת
עד שאותו איש ויתר על כניסה אליה. כ-20 שנה לאחר מכן, הגיעו למקום מומחים מהאגודה הבריטית
לחקר מערות שנדהמו למצוא מערה עצומה (כנראה הגדולה בעולם) שגילה הוערך בכ-3 מיליון שנה
ובתוכה יער עתיק ונהר זורם. במספר חלקים במערה שגובהה כ-40 קומות, קרסה התקרה, מה
שמאפשר לשמש לחדור פנימה ולסייע בגדילת העצים והצמחייה.
לחדור פנימה ולסייע בגדילת העצים והצמחייה
אבל לפי תושבי האיזור, מה שבאמת מעניין במערה, הוא היצורים המוזרים שלכאורה חיים בה.
התושבים מתארים אנשי לטאות שנראים יוצאים מהמערה ולטענתם חיים במעמקי המערה. גם במהלך
מלחמת וייטנאם בשנות ה-70 של המאה ועשרים, נתקלו חיילים אמריקאיים ב-מה שהם תיארו כלטאות
זקופות על שתי רגליים שחיים במערות.
דיווחים על אנשי לטאות או זוחלים דמויי בני אנוש אחרים נפוצים בכל העולם. למשל בקוסקו שבפרו
קיימים סיפורים רבים על מערכת מנהרות שקשורה לאלים דמויי נחש שקרויים בפיהם "אמהרו".
שלטונות פרו החליטו שאותן מנהרות מסוכנות לכניסה לאנשים ולכן אטמו את כל הכניסות אליהן.
לפי הסופר והחוקר, ויליאם הנרי, היצורים דמויי הלטאות דומים לשרפים (Seraphim), המלאכים בדרגה
הגבוהה ביותר בגן עדן המוזכרים בספר ישעיהו ובקבלה.
עפ"י הקבלה השרפים עברו לגור בתוך האדמה. יתר על כן, בספר הזוהר (הספר המרכזי של תורת
הקבלה שחובר ע"י שמעון בר יוחאי ואנשיו במאה השנייה לספירה) קיימים בתוך האדמה יצורים עם
עיניים שחורות וגדולות ובמקום אף יש להם 2 חורים (שבד"כ מתייחסים אליהם כחייזרים האפורים).
האם יתכן שהעב"מים שמרבים לראות בימינו, לא באים בעצם מהחלל אלא מתוך האדמה ?!
אם אכן כך, זה מסביר את העובדה שעב"מים נעלמים בנוף ולעיתים נראים אפילו כנכנסים לתוך הר.
