ג'ון סולטר, בעל תואר שני לסוציולוגיה, ראש חוג באוניברסיטת צפון דקוטה, פעיל זכויות אדם ובעל מספר רב של תוארי כבוד, נסע עם בנו ב-20 למרץ 1988 לכיוון מיסיסיפי וניו אורלינס.
במקום להמשיך בדרך הראשית והישירה (כמו שהוא נוהג תמיד), פנה ג'ון מסיבות שאינן ברורות לו לכיוון אחר ושגוי. במשך כ-100 הק"מ הבאים שקעו ג'ון ובנו במעין אמנזיה מבלי לזכור כלום מהדרך.
שיצאו מהמצב בו היו שקועים, כבר ירד החושך והם מצאו את עצמם נוסעים לכיוון מדיסון ויסקונסין (מרחק של 1,200 ק"מ דרומית מזרחית לצפון דקוטה !!).
למחרת בבוקר התחילו בנסיעה דרומה לכיוון יעדם המקורי שלפתע ראו אור בהיר מתקרב לעברם בשמיים. האור הפך עד מהרה לעב"ם מוכסף ונוצץ. העב"ם ריחף מעליהם זמן קצר עד שלפתע המריא למעלה ונעלם מעיניהם.
באותו ערב הרגישו השניים הרגשה מוזרה כאילו העב"ם שראו מוכר להם, אבל רק בהמשך לאחר סדרה של פלאשבקים התחילו להבין מה קרה להם.
ג'ון נזכר בחייזרים קטנים שהיו על החלק האחורי של הטנדר שלהם (לפי תיאורו הם נראו כ"אפורים").
בנוסף הופיע מבין הצללים "אפור" נוסף בגובה של כ-180 ס"מ (6 feet) שהוביל את שניהם ואת החייזרים הקטנים ללא דיבורים לכיוון ממנו הגיע. ג'ון אף מספר כי בשלב מסוים הוא מעד והחייזר הגבוה בדרך טלק נטית כלשהי מנע ממנו ליפול על פניו והחזיר אותו לעמוד יציב על רגליו !!
ג'ון ובנו מצאו את עצמם בחדר כלשהו על מעין כסאות מאורכים שרויים במצב של שיתוק. החייזרים התחילו לערוך עליהם ניסויים רפואיים כלשהם שכללו החדרת צינורות לנחיר והזרקת חומר לצווארו וחזהו.
לאחר חודשים התחיל ג'ון להרגיש שינויים בגופו ובהתנהגותו- הוא החל לגזור את ציפורני ידיו מדי שבוע (במקום כל 3 שבועות), הוא פיתח רצון עז לפרוטאינים, בייחוד דגים ובשר וכן הפסיק לעשן ללא שום בעיה.
ג'ון סיים את סיפורו בכך שהרגיש צער עמוק על הפרידה מהחייזרים, אך קיבל מסר שהם עוד ייפגשו
במקום אחר ובזמן אחר.
