בשבוע הראשון של יולי 1947 (בין ה-2 ליולי ל-5 ביולי) נסעו ג'ראלד אנדרסון ומספר קרובי משפחה מאלבוקרקי לכיוון סאן אגוסטין (מרחק של כ-200 ק"מ). כאשר עצרו בדרך מסיבה כלשהי, נתקלו בצלחת מעופפת מרוסקת בקוטר של כ-10 מטר. ליד הצלחת המעופפת היו 4 חייזרים- אחד חי, אחד פצוע ושניים מתים. זמן קצר לאחר מכן הגיעו למקום גם ארכיאולוג ומספר סטודנטים שלו, מלווים ע"י בארני בארנט, הנהג שהסיע אותם (האירוע נקרא גם על שמו של אותו נהג).
בעוד האזרחים מסתכלים על המראה, הגיעה למקום מכונית צבאית מלווה במשאית של שוטרים צבאיים. השוטרים הצבאיים הקיפו את האזרחים, אמרו להם שהם לא אמורים להיות שם ושהם ימותו אם יספרו אי פעם את מה שראו.
האזרחים גם סיפרו שהצבא הביא למקום משאית גרר, בולדוזר, מנוף, מכליות ומשאיות אספקה. הם הקימו אוהלים ונשארו במקום מספר ימים.
אך פה לא תם הסיפור. ארט קמפבל שכתב ספר על האירוע חקר את האירוע והוא מספר כי שמע סיפור מדהים על חוואי שנסע באיזור באותו יום. שהיה במרחק כמה ק"מ ממקום האירוע ראה החוואי "ילד" משוטט בשדה לצד הכביש המהיר. מכיוון שזהו מקום מרוחק מישוב כלשהו וילדים לא אמורים לשוטט שם לבדם, עצר את רכבו ובדק האם הילד זקוק לעזרה.
שהתקרב אליו ראה שהילד לא לבוש בבגדי ילדים אלא במעין חליפה אפורה. החוואי הראה ליצור את מכוניתו והלה למרות שנראה מופתע, שיתף פעולה ונכנס למכונית.
כאן מספר החוואי, הדברים נעשו קצת מפחידים משום שליצור היו עיניים גדולות, ללא אוזניים ו-4 אצבעות ארוכות ללא אגודלים.
הם המשיכו בנסיעה, הגיעו לבית החוואי ונכנסו פנימה. אשתו של החוואי הציעה ליצור אוכל ומים, אך הוא לא נגע בהם והמשיך לשבת בכיסא גם שהחוואי ואשתו הלכו לישון. למחרת שקמו נעלם היצור.
ארט קמפבל גם גילה מסמכים שאישרו שהארכיאולוג אכן היה במקום ביום האירוע. כמו כן אשתו של בארני בארנט ניהלה יומן יומי. עפ"י היומן בעלה היה באותו יום במקום ואפילו סיפר על האירוע לחברים.
יש הטוענים כי ההתרסקות בסאן אגוסטין היא למעשה חלק מהאירוע שמכונה "תקרית רוזוול".
