תרגמה והביאה לפרסום: אביטל בר – ממופון ישראל

החוויה של טרי לאבלייס, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, עם חייזרים בחדר השינה בילדותו השפיעה עליו לכל חייו.

רק בשנים האחרונות הסכים לספר על חוויית הקשר שלו עם חייזרים, במקום שנקרא 

Den Devil’s בארקנסו בשנת 1977. אותה חוויה העלתה כותרות ברחבי העולם בתקופה של פרסום על חטיפות חייזרים בתקריות "פסקגולה" ו"טרוויס וולטון" באותה תקופה.

בנוסף, כשהיה בתפקיד פעיל בחיל האוויר של ארצות הברית, לבלייס חווה מפגש עם "חייזרים לא כל כך ידידותיים". על כך כתב בסיפרו: " Denil's Den ".

במהלך התקופה שבין 1962-64, היה לבלייס בן שש בלבד. הוא גר עם משפחתו בבית בן שתי קומות בסנט לואיס ואומר שעד אז הכל היה תקין. כמו כל הילדים, היו לו פחדים "ממפלצת מתחת למיטה" המוכרים, ואביו בדיוק הבטיח לו שמפלצות אינן אמיתיות ושום דבר מהשמיים לא יכול לפגוע בו.

 
"אני זוכר שזה היה ערב בית ספר. אמי השכיבה אותי בנשיקת לילה טוב וסגרה את דלת חדרי. החדר שלי היה חשוך למעט מה שהסתנן מפנסי הרחוב מחוץ לחלון הסיפור השני שלי. היה מספיק אור כדי להטיל צללים מעוותים, אבל הייתי אסיר תודה שיש לי מעט אור בחדר. 
"לא ראיתי שום דבר מפחיד בטלוויזיה באותו ערב. זה היה לילה רגיל מכל הבחינות, למעט שהרגשתי אי נוחות מסיבה כלשהי. לקח לי זמן להירדם באותו ערב זמן רב מהרגיל".
"באמצע הלילה התעוררתי. הבית היה שקט ואני לא יודע מה העיר אותי, אבל התיישבתי במיטה והקשבתי. בהיתי מחוץ לחלון ממיטתי בצמרות העצים והם לא זזו. המיטה שלי הייתה קרובה לקיר ובפינה מתוך החושך פסעו ארבעה קופים קטנים והייתי נדהם. הייתי ער לגמרי ואלו היו קופים אמיתיים עם זנבות ארוכים! "
 
"הם היו בגובה של מטר וחצי, אולי כמה סנטימטרים נוספים. עיניהם היו צהובות והם לבשו מסכות נייר ועליהן צוירו חיוכים רחבים. כל זה הרגיש סוריאליסטי ואיכשהו מוכר".
"לא פחדתי! קופי קרקס אינם מתכוונים, הם שובבים והם לא פוגעים בילדים. אבל מדוע הם היו בחדר שלי? הם בטח ברחו מקרקס, אולי אוכל לקחת אותם איתי לבית הספר! "
הם יצרו חצי מעגל סביב מיטתי. הם בהו בי ובהיתי בהם. ואז הם הטו את ראשם שמאלה וימינה, באותה דרך שהכלב שלי היה עושה לפעמים. הם נראו ידידותיים וזה שקרוב אלי דיבר, אך שפתיו לא זזו. שמעתי אותו בפשטות כל מילה בבירור והוא שאל, 'טרי, אתה לא בא איתנו? נלך לשחק קצת ונביא אותך הביתה! '"
 
"הזהירו אותי לא ללכת עם זרים לעולם, אבל הרגשתי שאני מכיר אותם. תהיתי, 'האם הלכתי איתם בעבר? זו לא הייתה הפעם הראשונה. הם התקרבו למיטה שלי. זה שהכי קרוב לראשי דיבר שוב, 'טרי, תבוא איתנו ונשחק? יהיה לנו כיף ותחזור עוד זמן קצר". "ואז חשבתי 'לא, זה לא בסדר!' צעקתי, 'עזוב ... זה לא בסדר' ו'אני לא מכיר אותך!  ואז הבעות הפנים שלהם השתנו." החיוכים הידידותיים שלהם הפכו לעוויתות. עיניהם הצהובות השחירו כמעט כמו עיני החתול שלי כאשר אישוניהם מתרחבים. הם היו ארבע ואני רק אחד".
 
"עכשיו נבהלתי. צעקתי להורי: 'אמא, אבא בואו לעזור ... הם כאן, הם כאן!' הערתי את כל משק הבית ואולי אפילו את השכנים. מהסדק מתחת לדלת חדר השינה שלי יכולתי לראות אור נכנס פנימה. ברגע אחד הצללים נעלמו! הם תמיד היו נעלמים לפני שהדלת הייתה נפתחת.
דמעות הציפו את פני כשדבקתי באבי חזק ככל שיכולתי להחזיק אותו. 
 
איש לא האמין לסיפורו. אבל מעניין שקינג, הרועה הגרמני שלו, שישן בחדרו מעולם לא רצה יותר לישון בחדרו. הקופים באו חמש פעמים במשך תקופה של שבועיים ולמשפחה נמאס להתעורר בלילה מצעקותיו של טרי כולל שתי אחיותיו. טרי ניסה לדבר על כך עם אימו ובוקר אחד  היא ישבה כדי לדבר איתו על הקופים. זה מצחיק שלעולם לא יכולתי להיזכר לאן לקחו אותי הקופים, סיפר לה. הייתי ער כשהדברים האלה התרחשו. אלה לא היו חלומות רעים. היא המשיכה ללחוץ:"טרי, האם הקופים האלה כמו הטלוויזיה או אלה בגן החיות?' "
"לא אמא, הם אומרים לי שאנחנו הולכים לאיזה מקום לשחק והם מבטיחים להחזיר אותי לפני הבוקר, עניתי בכנות מנסה לא לבכות. "אם הקופים האלה לוקחים אותך, איך הם מוציאים אותך מהבית בלי להעיר את קינג (הכלב)? לאן הם לוקחים אותך? '"
אני אף פעם לא יכולתי לזכור לאן אנחנו הולכים או מתי אנחנו חוזרים הביתה. אני פשוט מתעורר וזה בוקר  אמרתי בכנות".
אמי הציעה לי לגרש אותם והבטחתי לה שכך אעשה. מעולם לא חשבתי על מקורם של אנשי קוף  ומודע חשבתי שהם קופים. זה היה עבורי תעלומה ונשאר כך במשך עשרות שנים. 
 
לטרי לאבלייס היה גם מפגש עם עב"מים וחווית חטיפה מטרידה הכוללת חייזרים דמויי גמל שלמה.אך זה בפעם אחרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *