לקוח מכתבה שפרסם עיתון הארץ ב  24.07.2019  מאת: נירית אנדרמן

 כשאריאל סמל היה בן 20 הוא כבר היה צלם אופנה מוערך. הוא צילם הפקות אופנה לעיתונים, נדד בין תל אביב לניו יורק, אחר כך הפך לצלם קולנוע מבוקש, ואז לאחד מבמאי הפרסומות המובילים בארץ. הוא היה רווק נהנתן, דהר על אופנועים, יצא עם בחורות, לקח את כל מה שלחיים היה להציע לו, בטורים גבוהים, בסערה אנרכיסטית, עם סקס סמים ורוקנרול, יצירתיות פורצת גבולות ונגיעות של אלימות. אבל אז, בגיל 32, בדירה שכורה בשכונת פלורנטין בתל אביב, יום אחרי עוד מסיבה, עם עוד בחורה, הכל התהפך. שניהם היו עירומים במיטה, ישבו, דיברו, שתו, עישנו. "ואז פתאום היא מזדקפת, מסתכלת עלי במבט חלול ואומרת: 'אני לא יכולה לתת לך את הקוד הגנטי', שזה המשפט הכי מוזר ששמעתי בחיים", הוא מספר. "אני שואל, 'מה אמרת', היא חוזרת על המשפט הזה, האישונים שלה משתנים, ואני מרגיש שהיא שואבת אותי כמו שנשאבים לטורנדו.

כך התחילו שלושה ימים מטלטלים שהפכו את חייו של סמל על פיהם ואת סמל עצמו מאנרכיסט ומצליחן שהעולם פרוש לרגליו לגבר צעיר שסופג מבטי בוז מכל עבר: שלושה ימים שבהם הוא נחטף, לדבריו, על ידי חייזרים ונשאב לעולם אחר, או לממד אחר, או איך שלא תקראו לזה. בסרט התיעודי "פאראנו", שיוקרן ביום ראשון (28.7) בתחרות סרטי התעודה הישראליים של פסטיבל הקולנוע ירושלים,סמל מספר על חייו ועל השפעתה של התקרית המד"בית עליהם. הוא יודע שזה נשמע רע, הוא יודע שרוב האנשים מתייחסים לסיפור כזה בפקפוק – אם להשתמש במלה ממש עדינה – אבל היום כבר לא ממש אכפת לו מכל זה. תאמינו לו, אל תאמינו לו, זה כבר עניין שלכם. הוא, מבחינתו, רואה בשלושת הימים המשונים ההם חלק מהמסע המפותל במיוחד של החיים שלו. פעם הוא היה אובססיבי לשכנע את כל מי שמולו שיש דבר כזה, חייזרים, ושהם מסתובבים כאן לפעמים בינינו, לוקחים אחדים מאיתנו למסעות מטורפים. היום הוא כבר ויתר. הוא כאן כדי לספר את הסיפור שלו, כך הוא מסביר בראיון המתקיים בחדר העבודה הפצפון שלו בחצר ביתו ברמת חן, ואתם תעשו עם זה מה שאתם רוצים.

השיחה איתו מבלבלת. מצד אחד סמל הוא גבר אינטליגנטי, מעניין, חד מחשבה, במאי מוכשר, שראה עולם ואם יש דבר שברור שהוא לא – זה נאיבי. מצד שני, הוא מדבר בפתיחות מוחלטת על היום שבו חוצנים לקחו אותו לסיבוב בפלנטות אחרות, על מה שראה כשיצא למקומות נפלאים. "פתאום אני נמצא בחלל שיש בו אלפי קריפטוגרפיות מוארות, מסתובבות ומסתחררות, ואני מבין שאני בעצם רואה שפה תלת ממדית בעלת היגיון מתמטי", הוא נזכר ביום ההוא שעירבל את הכל, "ותוך כדי כך שהאותיות מסתובבות מולי אני מרגיש כאילו יש לי אינטליגנציית על, כי האותיות האלה נמצאות כל הזמן בתזוזה, ולכן מייצרות כל הזמן משמעויות אחרות. זה גם תלת ממדי וגם מסתחרר, ואני מבין את זה, אז אני מרגיש כמו אלוהים, מישהו עוזר לי להבין את זה, ואז אני מתחיל לדבר בשטף מטורף, ואומר לבחורה שלידי, קראו לה נירית, תמצאי נייר ועיפרון ותרשמי, כי אין לי מושג מה אני אומר.

כמו כנפיים של שפירית

זה היה ב־1996, כאמור אחרי עוד מסיבה. אבל לפני שסמל מתחיל לתאר את האירועהמד"בי ההוא שגורם ללא מעט אנשים לפקפק בשפיותו, הוא מבקש הפסקה ויוצא להביא לנו קפה. אני נשארת ב"קבינה" מול מסך המחשב, בוהה בתצלום שלו מאותם הימים, שהוא פתח לבקשתי. ראש מגולח, טישירט צהובה צמודה, מראה אתלטי, מישיר למצלמה מבט עז, מבט של מישהו שלא פוחד מכלום.

כשסמל חוזר עם שתי כוסות קפה, הוא מחייך אל הגרסה הצעירה שלו שעל המסך. "תמיד בצילומים מאותה תקופה יש לי את ההבעה הזאת של שביעות רצון עצמית, שאני מקווה שכבר איבדתי מאז. זה צילום מ־1996, והבחור הזה שאת רואה פה טוב לו, יש לו כסף, יש לו כל מה שרווק בגילו צריך. אין לו עניין רוחני, בשבילו הכל רק חומר. אבל הוא אוכל טוב ומתפרנס טוב, אז הכל טוב", הוא אומר.

חוויתי אלפי קריפטוגרפיות, התחלתי לדבר בשפה לא מוכרת לי על בסיס מתמטי, היה מעורב בזה משהו כמו שפת מקור מתמטית של הבריאה"

ככה עד אותו היום שבו, בבית שבפלורנטין, לצד צעירה בשם נירית חן, התחילו לקרות, לדבריו, דברים מוזרים. "חוויתי אלפי קריפטוגרפיות, התחלתי לדבר בשפה לא מוכרת לי על בסיס מתמטי, היה מעורב בזה משהו כמו שפת מקור מתמטית של הבריאה", הוא אומר. "אני אומר את המלים האלה מאוד בהיסוס, כי אני יודע שהן בומבמסטיות, אבל זה מה שאני מרגיש. התחננתי לנירית שתרשום את מה שאני אומר כי ידעתי שלא אזכור את זה. ראיתי פלנטות חוצניות עם טכנולוגיה שלא היתה קשורה לשום דבר שראיתי אי פעם בסרט מדע בדיוני. בכל הסרטים האלה – מ'מטרופוליס' דרך 'מלחמת הכוכבים' ועד 'בלייד ראנר' – העתיד נראה תמיד כמו אקסטרפולציה של מה שיש היום, כמו מנהטן אדירה שבמקום בניינים של מאה קומות יש בה בניינים של אלף קומות. אבל מה שאני ראיתי היה עשוי מחומרים שבכלל לא קיימים על כדור הארץ. ראיתי עיר שהיתה בנויה מגשרים מאוד עדינים, כמו כנפיים של שפירית, בצבע כמו ברונזה. היו שם בניינים שטסו באוויר, עם טורבינות על הגג שלא עשו רעש, וכניסות לכלי טיס שנכנסו ויצאו מהבניינים האלה. ואני יודע שזה לא הדמיון שלי, כי זה היה היפר ריאליסטי.".בסרט "פאראנו" מתארת גם נירית חן – שלדברי סמל הקשר איתה ניתק וכיום הוא אינו יודע היכן בעולם היא נמצאת, אולי באנגליה – את האירוע מנקודת מבטה: "למעשה אריאל נעלם ובמקומו הופיעה הולוגרמה שהתחילה כמשולש, כמו פירמידה. במקומו הופיע אדם עם גבות ועיניים הרבה יותר גדולות, והיתה לו צלקת. ואז זה נעלם, ושוב אריאל הופיע.

כשכל זה התחיל שניהם היו במיטה שבחדר השינה. אבל כשפקח שוב את עיניו, מצא עצמו שוכב על הרצפה ליד שולחן הקפה שבחדר האורחים. הוא היה עירום, שכב בתנוחה עוברית, ובת זוגו שכבה עירומה גם היא, בדיוק באותה התנוחה, מולו. "ואז, כשאני פוקח את העיניים גם היא פוקחת את העיניים, ושנינו אומרים אחד לשני: 'גנבו לנו זמן', שזה המשפט הכי מוזר שאמרתי בחיים שלי". הם התעוררו וצללו שוב, התעוררו וצללו שוב, וכך זה נמשך לדבריו שלושה ימים.

טוב, אבל אתה לא הראשון, ולא היחיד, שעישן או לקח משהו במסיבה וחווה חוויה חוצנית או תחושת חיבור לאינטליגנציה קוסמית.

"נכון שערב קודם לכן היינו במסיבה אצל חבר, ולכן אחר כך אמרתי לעצמי שאולי זה היה איזה טריפ. ניסינו לברר אם זה קרה לעוד מישהו, אבל הוא אמר לי שלא היה במסיבה שום דבר חוץ מגראס. ובכל מקרה, נרקוטיקה – כל נרקוטיקה, תרופתית או אחרת – עובדת כמו גל, כלומר נבנית מהר, מגיעה לשיא ואז יורדת באטיות. הרואין, גראס, אקמול – כולם ככה. ואילו זה לא היה גל. זה היה רגע נדלק, רגע כבה, נדלק וכבה, כמו זרם חשמלי מטורף לגמר

ראית גם דמויות, חייזרים ממש?

"לא, אבל נירית ראתה. כשקמנו הבנו שאנחנו עוברים אירוע על טבעי שקשור לאינטליגנציות זרות, חייזרים או חוצנים. אני חושב שהמלים האלה עוד לא היו, אז דיברו אולי על יצורים ממאדים. אבל תחשבי, לנו יש היום בקושי 100 שנה של טכנולוגיה רקטית. לשלוח קופסת נעליים לירח זו עדיין בעיה. להגיד שכל היקום הזה אין בו אף אחד חוץ מאיתנו זה טיעון שהניחוש שלך בו טוב בדיוק כמו שלי. אני אומר שיש, ושחלק מהם יותר מתקדמים מאיתנו. אנחנו עם 100 שנה של טכנולוגיה בסך הכל, וכבר יש לנו אינטרנט ואנחנו מטיסים קופסה למאדים. תני לנו 1,000 שנה וגם אנחנו נסתובב ביקום, ואז אנחנו נהיה החוצנים. זה בדיוק כמו שפעם, לפני קופרניקוס, חשבו שהשמש מסתובבת סביבנו, ואחר כך הבינו שזה לא ככה. אז אנחנו בסך הכל צריכים לעבור קפיצת מדרגה לדלק לא רקטי, וזהו, אנחנו שם".

ומה הם חיפשו פה, החייזרים?

"הם לא באים להרוג, אלא רק לבדוק מה קורה. ממתי ציוויליזציה מפותחת רוצה להשמיד? מה היא, דמות בסרט של ג'ורג' לוקאס? להיפך, היא רוצה להיות בשקט".

אני מניחה שלפני האירוע הזה, אם מישהו היה בא ומדבר איתך על חוצנים היית נקרע מצחוק.

"נקרע מצחוק. בדיוק. זה קצת כמו להיות אשכנזי ופתאום להפוך לפרענק".

אז לא הטלת ספק, לא חשבת שאולי יש למה שקרה הסבר אחר חוץ מחטיפה בידי חוצנים?

"כן, הטלתי ספק, כי זה הרי לא נעים. היום אני כבר יכול לשבת מול עיתונאית שהולכת לכתוב 'הוא חושב שנחטף על ידי חוצנים' כי על הזין שלי, זה מה שחוויתי, ומי שלא בא לו טוב בעין אז שלא יראה את הסרט, שיעבור לעמוד אחר. מה אכפת לי? אבל הבחור הזה, הצעיר, מבחינתו לבוא ולומר 'חטפו אותי חוצנים' היה להזמין לעג. וזה לא היה כמו להודות שיש לך מוזרות פיזית כזאת או אחרת, או לומר 'אני גיי', כי אלה, להבדיל, לא נתפשו כבעיה בתל אביב כבר משנות ה־80. אז מה עוד בנאדם יכול לומר היום שיהיה בעיה, שיעורר לעג? 'נחטפתי על ידי חוצנים.

בסופו של דבר המציאויות של השניים נפרדו. למרות הנחמה שבמחשבה על התמוטטות נפשית, סמל פסל אותה לבסוף. מחוזק בידיעה שגם בת זוגו עברה חוויה דומה לשלו, הוא בחר באופציה החוצנית. וכך הוא החל במסע חקר ממושך, שסופו הסרט "פאראנו".

תפנית דרמטית בעלילה

בתחילה סמל התרוצץ בארץ כמו משוגע. צילם "חטופים" שסיפרו לו את סיפורם, תיעד עדויות של אנשים שעברו חוויות דומות, הנציח תופעות נטולות הסבר שאפשר היה לקשור ביניהן לבין חברים מעולמות אחרים (למשל כמה גוויות חמורים שהתגלו בדרום הארץ, חתוכות בצורה סימטרית להפליא וללא אף טיפת דם לצדן). הוא יצא גם לרוזוול שבארצות הברית, ריאיין מומחים בעלי שם בתחום, התלווה למחבר "מרכבות האלים" (המתיימר להציג הוכחות לביקור ישויות זרות בכדור הארץ) אריך פון דניקן כשזה ביקר בישראל, ותקופה מסוימת התלווה גם לאורי גלר (שסיפר שקיבל את כוחותיו המיוחדים לאחר שנתקל בחוצנים בילדותו). חלקים מן המסע הזה כלולים ב"פאראנו.

מצ"ב קישור:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.