ב-20 בדצמבר 1958 נסעו שני החברים, סטיב רידברג בן ה-30 והנס גוסטפסון בן ה-25, ליד הכפר דומסטן (Domsten) שבדרום מערב שבדיה (ממש בסמוך לים הצר בין שבדיה לדנמרק) לאחר בילוי לילי. בסביבות השעה 3 לפנות בוקר החליטו השניים לעצור להתרעננות קלה ואז הבחינו בזוהר מוזר שבקע מהעצים במרחק של כמה עשרות מטרים מהם. מתוך מסקרנות החליטו השניים לחקור את הנושא, הגיעו למקור האור ואז נתקלו לתדהמתם בחפץ זוהר בצורת צלחת מעופפת בגובה של כ-1 מטר וברוחב של כ-5 מטר שעמד על הקרקע באמצעות 3 רגליים קטנות באורך של כ-60 ס"מ כ"א.
לפני שהספיקו לזוז, מצאו השניים את עצמם מוקפים ביצורים אמורפיים ללא צורה מוגדרת בצבע אפור-כחלחל שקפצו סביבם כמו כתמים צבעוניים או כדורי ג'לי. ללא אזהרה מוקדמת החלו חלק מהיצורים הללו לתפוס את השניים ולמשוך אותם לכיוון החללית בעוד השאר עסקו ב-מה שנראה כמו ריקוד מקאברי. גוסטפסון תיאר לאחר מכן את החוויה הנוראית "כוח המשיכה שהפעילו אותם יצורים שהיו בעלי ריח נורא של אתר ונקניק שרוף היה מדהים".
השניים ניסו להשתחרר מהאחיזה, אך ככל שהצליחו להשתחרר מאחד, היה נצמד אליהם אחר. הידברג תיאר לאחר מכן את המאבק "זה היה נראה כאילו שהיצורים יכולים לקרוא את המחשבות שלי. הם נמנעו מכול מהלך עוד לפני שעשיתי אותו בפועל. לא היה להם כוח כל כך גדול כמו הטכניקה שבה הפעילו אותו". לבסוף הצליח הידברג להשתחרר ורץ כמטורף לכיוון המכונית כאשר שניים מהיצורים רודפים אחריו, בעוד גוסטפסון המשיך להתנגד להם תוך שהוא באוויר במצב אופקי ונאחז בכול כוחו בשלט שהיה במקום. הידברג הצליח להיכנס למכונית ולחץ בחוזקה על הצופר. באופן מפתיע הייתה כנראה לקול הצופר השפעה על היצורים וכולם עזבו את המכונית ואת גוסטפסון וחזרו לתחתית החללית. גוסטפסון מיהר אף הוא למכונית והשניים ראו את הצלחת המעופפת ממריאה לשמיים בשריקה, משאירה אחריה ריח כימי שרוף.
זמן רב ישבו השניים ברכב המומים וכשדמעות זולגות על פניהם, עד שלבסוף התאוששו והמשיכו בדרכם לביתם
(כ-14 ק"מ מדומסטן), כשהם מסכימים ביניהם לשמור את האירוע הנוראי לעצמם.
במשך 3 ימים ארוכים לא הצליח הידברג לישון כשגם הוא וגם גוסטפסון סובלים מחרדה קיצונית ומפציעות פיזיות ברורות, כגון חבורות רציניות ועיניים אדומות. לנוכח העובדה שהפציעות לא נעלמו מעיניהם של קרובי משפחה, נאלצו השניים להודות ולספר את סיפורם שעד מהרה הגיע גם לעיתונות השבדית ומשם למשטרה ובינואר 1959 הם נקראו לחקירה מול בלשי משטרה ופסיכולוג משטרתי. החקירה נמשכה שעות רבות ובסיומה אמר אחד החוקרים "למעשה לא השארנו דבר לגבי המפגש שלהם מבלי לשאול עליו, אך לא מצאנו שום דבר שנחשב למתיחה". השוטרים אף השאירו את השניים לבדם בחדר החקירות עם מיקרופון סמוי בתקווה שהם יחשפו שסיפורם הוא מתיחה או הונאה, אך השניים דבקו בסיפורם גם אז.
השניים נשלחו לסדרה של בדיקות רפואיות ופסיכיאטריות שנמשכו כמה ימים ובסופן הוכרזו כצעירים בריאים פיזית ונפשית שפשוט עברו חוויה טראומטית ממקור לא ברור.
העב"מולוג השבדי, סוון שאלין שערך ראיון עם השניים, קבע שעדותם אותנטית ואמר "יתכן שיכולתם של היצורים לעוף באוויר, נובעת ממקור חשמלי כלשהו בחללית שיוצר מערבולות או ריכוזי אנרגיה".
