תרגום והבאה לפרסום: אביטל בר – ממופון ישראל
ראיון של העיתונאי דין קפורלה:
והפעם ראיון עם דניס סטונר, Denis Stoner , לשעבר עובדת בממשל הפדרלי בפעילות בסיווג גבוה ובעבודה עם כח האדם בצוללות גרעיניות, חוקרת בארגון המחקר למפגשים עם חוצנים (FREE), חוקרת ראשית ביחידה לחטיפות בMUFON פלורידה בראשותה של יו"ר קתלין מרדן, Kathelin Marden, 35 שנה חוקרת בתחום, כתבה את הספר "The Alien abduction files" (2013). בראיון היא מספרת על חווית החטיפה האישית שלה מבין רבות: "בשנת 1992 נסעה עם ביתה ובעלה בקולורדו לקמפינג עם המשפחה המורחבת שחיכתה להם במחנה קיץ. בדרכם היו צריכים לנסוע בכביש יחיד באזור מדברי ושומם. כשהסתכלה מעל העמק ראתה שני אורות בוהקים וככל שהמשיכו לנסוע האורות התקרבו אליהם עד שנעצרו מעל למכונית. היא הצליחה לראות שהאורות היו מחוברים למשהו גדול יותר, באותו זמן בעלה ציין כי הבלמים אינם עובדים. לפתע התרוממה המכונית באוויר ביחד איתה ומשפחתה, היא זכרה תחושת פחד, המכונית התעופפה מעל המדבר ולאחר זמן הם הוחזרו לקרקע כשאחד האורות נחת על הכביש שממולם, ואח"כ היא כבר לא זכרה מה קרה. לאחר כמה שעות הם מצאו עצמם במכונית המותנעת במקום אחר בהמשך הכביש. בעלה בדק במד הק"מ אם נסעו ואיזה מרחק, והסתבר כי מד הקמ"ש לא זז. הם היו מבולבלים וכל מה שהטריד אותם היה הידיעה שהמשפחה מחכה להם בנקודת מפגש. כשהגיעו, המשפחה כבר הזעיקה משטרה ובדקה בבתי חולים מה קרה להם. מאוחר יותר שאלה את בעלה אם הוא חושב שנחטפו והוא ענה שאין הוכחה לכך אבל משהו בטוח קרה. לדניס, חוויות מסוג זה לא היו זרות. היא זוכרת שנחטפה עוד בהיותה בת שנתיים וחצי. אביה עבד בחברת אירוספייס, והיא מאוחר יותר עבדה במשטרה הפדרלית. בעקבות החטיפה נפגשה עם ד"ר בוב רומק, המהפנט הידוע, שעסק באותה תקופה בעיקר בהיפנוזה לצורך הורדה במשקל ושליטה בכאב. היא גם דיווחה על חוויה של כמעט מוות במהלך חייה אך לא פרטה בראיון. במהלך השנים עבדה עם ד"ר רומק בהיפנוזה בתחום הפחתת כאב ולימדה.
בעקבות שאלות המראיין, סיפרה כי לאחר החטיפה, התעצמו בה יכולות שהופיעו גם לאחר חווית ה"כמעט מוות", כגון: היכולת לחזות מקרים בעתיד שאכן קרו, תחושות ואינטואיציה חזקים שהינחו אותה באילו דרכים לנסוע ואילו לא. היא המשיכה לחקור את העניין והצליחה לראות בהיפנוזה שבמהלך החטיפות פגשה כמה סוגים של עב"מים. בקטנים, לא תמיד היה מקום לכניסה של אדם ומה שהיה קורה זה שקרן הייתה נשלחת ו"מפרקת" אותה ברמה מולקולרית בסגנון "Beep me up" ובתוך הכלי הייתה חוזרת לגודלה המלא. זו הייתה חווייה מפחידה, בכלי היה אור שלא יכלה לראות את מקורו. בכלי החלל הגדולים היו אולמות ומסדרון. ככל שהכלי היה גדול יותר כך גם מספר מיני החוצנים היה מגוון. היו שם גם האפורים שנראו לה כרובוטים הממלאים אחר פקודות וכאלה ששלטו בכלי התעופה. היא זוכרת רופא שנראה כחגב, ללא רגש, נראה זעוף פנים שנגע במצחה וזה סילק את הפחד והכאב. היה עוד יצור שתפעל את הכלי והיה מחובר אליו באופן אורגני. היא זוכרת שאותה דמות שהייתה מוכרת מגיל שנתיים וחצי ליוותה אותה עד לפני כמה שנים. משנשאלה מה הסיבה לדעתה לחטיפות, ענתה כי הם זקוקים למשהו שהיה לה לתת כמו DNA, משהו שקשור בנדיבות, רגשות של אמפטיה וסימפטיה שלהם חסר.
המראיין שאל אם היא זוכרת ריח כלשהו וענתה שהיא זוכרת ריח של חימצון נקי במיוחד. לדעתה החוצנים קודם כל היו מעדיפים שהאדם לא יהיה מין שנלחם ומתווכח כמו שהוא. דבורים חיים בכוורות, נמלים בקנים ויש תודעה קולקטיבית המנחה אותם כקבוצה. אצל האדם זה יותר קשה כי לכל אחד יש דעה משל עצמו. האדם ביסס את אמונותיו בדת וזה דבר שקשה מאד לבטל ומקשה על אנשים להאמין שקיים משהו אחר. היא גם מאמינה שעוד לפני שנולדה הסכימה בסוג של "חוזה" לאורח חיים כזה שקיבלה גם בירושה. כיום יותר ויותר אנשים מוכנים לדבר על החוויות שלהם.
משנשאלה על "האנשים בשחור", סיפרה כי לפני 8 שנים הלכה עם אימה בערב חג המולד לכלבו לקנות מתנות. בדרך לקופה ראתה שתי נשים בלונדיניות עם עגלת תינוק כל אחת, ללא תכשיטים, ללא תיקים עומדות בתור לקופה. היא הציצה לעגלות וראתה שני תינוקות אפורים. באותו רגע "קפאו" האנשים מסביב ללא תזוזה מאחר ונגעה בכתפה של אחת הנשים בתור לשאול אותה עם ראתה את מה שהיא ראתה וזו עמדה ללא תנועה. לאחר ששתי הנשים יצאו לכיוון המעלית, הכל חזר לקדמותו, היא יצאה עם אימה לרחוב ואז שמעה מישהו אומר לה שאסור לה לדבר על כך בשום אופן, כשהסתובבה והסתכלה ראתה שלושה גברים לבושים בחליפות שחורות, משקפי שמש שחורים ומגבעות שחורות, פנים חיוורים שלא נראו לה אנושיים. אחד מהם שאל אם הבינה את אשר אמר, היא הנהנה והמשיכה ללכת וכשהסתובבה בשנית, הם נעלמו.