בשנת 1992 נסעה דניס עם בעלה ובתה לקמפינג בקולורדו. הדרך הובילה אותם בכביש יחיד באזור מדברי ושומם. כשהביטה לעבר העמק ראתה שני אורות בוהקים. ככל שהמשיכו לנסוע – האורות התקרבו.
לפתע נעצרו מעל רכבם.
לדבריה, האורות היו מחוברים לגוף גדול יותר. באותו רגע בעלה הבחין שהבלמים אינם מגיבים. המכונית התרוממה באוויר – יחד איתם. היא זוכרת פחד עז. הרכב ריחף מעל המדבר, ולאחר זמן לא ידוע הוחזר לקרקע. אחד האורות נחת על הכביש מולם — ואז נוצר פער בזיכרון.
כעבור שעות מצאו עצמם במקום אחר לאורך הדרך, המנוע פועל. מד המרחק לא הראה תנועה. כשהגיעו למחנה, בני המשפחה כבר הזעיקו משטרה וחיפשו אותם בבתי חולים.
בעלה אמר לה: “אין לנו הוכחה שנחטפנו. אבל משהו קרה.”
זיכרונות מוקדמים וחוויות חוזרות
לדבריה, זו לא הייתה הפעם הראשונה. היא זוכרת חטיפה מגיל שנתיים וחצי. אביה עבד בחברת Aerospace, והיא עצמה שירתה מאוחר יותר במערכת הפדרלית.
לאחר האירועים נפגשה עם ד"ר בוב רומק – מהפנט ידוע – והחלה לעסוק בעצמה בתחום ההיפנוזה, בעיקר בטיפול בכאב. במהלך השנים דיווחה גם על חוויית כמעט-מוות (Near Death Experience), שלא פירטה לגביה בראיון.
לדבריה, לאחר האירועים התעצמו אצלה יכולות אינטואיטיביות וחווייתיות: תחושת ידיעה מוקדמת, אינטואיציה מכוונת, ואף מקרים שבהם חשה כי "ידעה" להימנע ממצבים מסוימים.
תיאורי המפגשים – כלי טיס וישויות
במהלך רגרסיות היפנוטיות תיארה סטונר מפגשים עם כלי טיס בגדלים שונים.
בכלים קטנים – לעיתים לא הייתה כניסה פיזית רגילה. לדבריה, קרן אנרגיה "פירקה" אותה ברמה מולקולרית והעבירה אותה אל תוך הכלי, שם שבה לגודלה המקורי.
בכלים הגדולים יותר תיארה אולמות ומסדרונות. היא ציינה מספר סוגי ישויות:
-
“האפוריים” – שתיארה כישויות מבצעות, כמעט רובוטיות.
-
ישות דמוית חגב ששימשה כרופא – חסרת הבעה, שנגיעה במצחה סילקה את פחדה.
-
ישות שתפעלה את הכלי והייתה מחוברת אליו אורגנית.
לדבריה, ככל שהכלי גדול יותר – כך מגוון הישויות רחב יותר.
היא תיארה גם ריח נקי מאוד, “כמו חמצון”.
מדוע, לדעתה, מתרחשות חטיפות?
סטונר העלתה אפשרות שהחוצנים זקוקים למרכיבים ביולוגיים – אולי DNA – אך גם לאיכויות רגשיות אנושיות כמו אמפתיה.
לדבריה, ייתכן שהאדם נתפס כיצור אינדיבידואלי מדי, לוחמני מדי, בעוד שחברות אחרות ביקום עשויות לפעול כתודעה קולקטיבית – בדומה לדבורים או נמלים.
היא אף העלתה רעיון רוחני: ייתכן שהסכימה, ברמה כלשהי, עוד לפני לידתה, לחיים מסוג זה.
אירוע “האנשים בשחור”
אחד הסיפורים החריגים ביותר התרחש, לדבריה, בערב חג המולד. בעת קניות עם אמה, ראתה שתי נשים בלונדיניות ללא תכשיטים או תיקים, כל אחת עם עגלת תינוק. כשהביטה בעגלות – ראתה תינוקות אפורים.
ברגע שניסתה לברר עם אישה סמוכה אם היא רואה את אותו דבר – הסביבה "קפאה". האנשים לא זזו.
לאחר שהנשים יצאו – הכל חזר לשגרה.
מחוץ לחנות, לדבריה, פנו אליה שלושה גברים בחליפות שחורות, מגבעות ומשקפי שמש. פניהם היו חיוורות בצורה לא אנושית. נאמר לה שלא תדבר על מה שראתה.
כאשר הסתובבה שנית – הם נעלמו.
בין חוויה אישית למחקר
חשוב להדגיש:
הדברים המובאים כאן הם עדות אישית של דניס סטונר כפי שסופרה בראיון. הם אינם מהווים הוכחה מדעית לקיום חוצנים או חטיפות, ואינם מאומתים באמצעים אובייקטיביים.
עם זאת, סטונר פועלת כחוקרת בארגון FREE וב-MUFON פלורידה, ומעורבת באיסוף, תיעוד וניתוח עדויות רבות נוספות לאורך השנים.
השאלה הגדולה
האם מדובר בזיכרונות טראומטיים? תודעה משתנה? תופעות פסיכולוגיות?
או שמא קיים מרכיב בלתי מוסבר שטרם זכה למענה מדעי?
העובדה שיותר ויותר אנשים מדווחים על חוויות דומות, ושהנושא נידון כיום בפורומים מחקריים פתוחים יותר מבעבר – מעלה שאלות עמוקות על גבולות התודעה האנושית ועל האפשרות של מפגש עם אינטליגנציה אחרת.
הדיון נמשך.
